צו- גדלות וקטנות האדם

\יהונתן גפן

הפרשה פותחת במצות תרומת הדשן – חיובו של הכהן לסלק את האפר הנותר מקרבנות היום הקודם. רבינו בחיי כותב שממצוה זו לומדים את מידת הענווה וההתבטלות לפני ה', כיוון שעל הכהן להשפיל את עצמו על מנת לקיים מעשה זה הנראה כלפי חוץ כמעשה מבייש.[1] מוסיף הכלי יקר ואומר שמטרת האפר הנותר היא להזכיר לכהן את דבריו של אברהם אבינו – שהאדם הינו "עפר ואפר"[2].

ישנם מאמרי חז"ל רבים אחרים אשר אף הם מדגישים את חשיבות ההכרה בשפלותו של האדם. שניים מתוכם בפרקי אבות: "דע מאין באת ולאן אתה הולך... מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר, רימה ותולעה"[3], "רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה"[4]. לעומת זאת, ישנם מאמרי חז"ל אחרים המדגישים את גדלותו וחשיבותו של כל אדם. הגמרא בסנהדרין אומרת "כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא"[5], ובפרקי אבות- רבי עקיבא אומר "חביב אדם שנברא בצלם"[6].

במבט שטחי נראה לכאורה שישנה מחלוקת בין מאמרי חז"ל אלה – האם האדם נחשב לרם מעלה, או שמא שפל הוא עד מאד. אולם, האמת היא שונה. אין שום סתירה בין מאמרים אלה, אלא השוני ביניהם נובע משתי זוויות ראיה שונות המתייחסות כל אחת להיבט אחר באדם. גישה אחת מתמקדת בגוף האדם ובתאוותיו הנובעות ממקור גשמי ושפל, ואילו הגישה השנייה מדגישה את נשמתו של האדם – זו אשר גדלותה היא לאין שיעור כלל.

ניתן לראות הוכחה להסבר זה אם נעיין לעומק במקורות המובאים לעיל: תרומת הדשן נועדה להזכיר לכהן הגדול שגופו של האדם הוא בר חלוף, ולבסוף כל אדם יגיע לעפרו, אולם לא מדובר כלל על נשמת האדם. באותה מידה המשנה באבות הקוראת לכל אדם להיות מאד מאד שפל רוח – מתמקדת בגוף האדם אף היא. המשנה משתמשת בביטוי פחות מקובל לאדם -"אנוש" ולא אומרת "אדם" או "איש", כיוון שהמילה "אנוש" אכן מתייחסת לחלק הגשמי יותר של האדם, ולא לחלקים הגבוהים והרוחניים שבו. המשנה אומרת לאדם שאל לו להתגאות יתר על המידה בהישגיו הגשמיים, כיוון שבדומה לכל עניין גשמי אחר – הם אינם שלו לנצח. אין כוונת המשנה במילים אלה לומר לאדם שעליו לחוש שפל וחסר ערך עצמי, אלא שלהצלחותיו בתחום הגשמי אין שווי וערך משמעותי כלל. זהו גם ההסבר לגבי המשנה המזכירה לאדם שמקורו הוא מטיפה סרוחה, והוא הולך ומתקרב לעבר מקום עפר, רימה ותולעה – מדובר על מהותו העראית ובת החלוף של גוף האדם, ולא מדובר כלל על נשמת האדם.

לעומת זאת, הגמרא בסנהדרין, המדגישה את הגדלות הטבועה בכל אדם ואדם, מתייחסת לגדלותו הרוחנית של האדם. המשנה באבות מסבירה במפורש שהאדם חביב בעיני ה' בשל היותו נברא בצלם אלוקים – מהו צלם האלוקים של האדם? הנשמה שבקרבו שהיא חלק אלוק ממעל. ברור אם כך שאין כל מחלוקת במאמרי חז"ל, אלא במקומות מסוימים הראו חז"ל לאדם עד כמה שפל גופו, ובמקומות אחרים הדגישו את חשיבות ההכרה בגדולתה של הנשמה.

ר' שלמה וולבה זצ"ל כותב שרבים הם הטועים לחשוב שקיימת מחלוקת בעולם המוסר האם האדם הוא "גדול" או "קטן". הוא מוחה בתוקף נגד טעות זו, וכותב ששתי הגישות נכונות בהחלט, ואין כל מחלוקת ביניהם. כל אדם בזמנים מסוימים בחייו צריך להתמקד בשפלות גופו, ובהזדמנויות אחרות, עליו להתמקד יותר ברוממותה וגדלותה של נשמתו[7]. אולם ישנו צד של סיכון מסוים בהדגשת שפלותו של האדם, אם מהעבר השני לא מעריכים ומדגישים את גדלותו ורוממותו. אדם שחי את חייו ללא דימוי עצמי חיובי, עלול להזיק לעצמו ביותר אם יעסוק בעיקר בקטנות האדם - במקום לטהר את נפשו מגאווה במעלות והישגים גשמיים, הוא עלול להגיע מתוך כך לפקפוק בערך מהותו הפנימית. רק אדם שמודע היטב לכוחותיו ולעוצמה הטבועה עמוק בנפשו, יכול להפנות אל עצמו דברי מוסר נוקבים וחדים העוסקים בקטנותו ושפלותו של החלק הגשמי שבאדם.

ישנם הורים או מורים הנוהגים להדגיש את החסר, ואת הטעון שיפור בתלמידיהם או בילדיהם, הם פועלים מתוך גישה של מדת הדין, וכך מתייחסים לחניכיהם. אנשי חינוך רבים בני זמננו מסבירים כי בדורות עברו היו בני האדם והילדים בעלי דימוי עצמי חיובי הרבה יותר, אשר על כן לא היה חשש שייגרם נזק כלשהו מגישת חינוך כזו. אולם, בימינו יחס נוקשה וביקורתי יותר מידי עלול לגרום לילדים תחושה שאין להם כל ערך, תחושה הגורמת לילד נזק עצום. אכן, טעות חינוכית כזו ידועה כאחד ההסברים לנשירתם של נערים צעירים מדרך התורה בחיפושם הנלאה אחר מילות עידוד ותחושת ערך עצמי כלשהי.

יתירה מזאת, גם אם אדם רואה את תלמידו כמסוגל לקבל גישה קפדנית יותר, מוכרח הוא לזכור את דברי הגמרא בסוטה המורה: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"[8] - כלומר תמיד הדחייה - הגישה הקפדנית צריכה להגיע מצידה של היד החלשה יותר, ובד בבד יש להשתמש ביד החזקה יותר - ביד ימין לחסד ולקירוב. העובדה שהגמרא משתמשת במילה "לעולם" מלמדת שזהו עיקרון שנכון תמיד ולעולם יש להשתמש בו, ואין כל מקרה יוצא מן הכלל. על פי עיקרון זו אמר אחד אנשי החינוך הידועים שעם כל מילת הערה או ביקורת כלפי התלמיד, יש לציין לפחות ארבעה מחמאות חיוביות.

הפרשה מלמדת שעל האדם לזכור שגופו הוא ארעי ובר חלוף. זהו לימוד חשוב ביותר, אולם ראינו שאין להתמקד אך ורק בו, אלא יחד עם זאת יש לזכור שאנו, בנינו ותלמידנו – כולנו בעלי ערך רוחני עצום. מי יתן ונזכה כולנו לצעוד בדרך המלך.
[1] ויקרא ו, ג.
[2] ויקרא ו, ד.
[3] אבות ג, א.
[4] אבות ד, ד.
[5] סנהדרין לז, א.
[6] אבות ג, יח.
[7] הדרך ללימוד מוסר, עמ' 20.
[8] סוטה מז, א.

ויקרא – הקרבה וקִרבה

עניינו העיקרי ביותר של ספר ויקרא הוא סוגי הקרבנות שהוקרבו במשכן, ומאוחר יותר בבית המקדש. חלק מאותם קרבנות נקראים קרבנות נדבה[1]. אין חיוב להקריב קרבנות אלה, אולם אם אדם מתנדב להקריבם, הוא מקיים בכך מצווה ומעשהו נחשב למעשה משובח ונעלה ביותר. הגאון הסטייפלר זצ"ל מעלה שאלה נוקבת במהותם של קרבנות אלה[2]. רוב המצוות הינן חיוביות כלומר, יש חיוב לקיימן, כיוון שבורא עולם בחכמתו חייב בהן כל יהודי ויהודי, וכל אחת מהן מהווה חלק חיוני ובלתי נפרד מכלל עבודת ה'. העובדה שקרבנות נדבה אינם מצוות חיוביות, מעידה לכאורה על כך שהקרבתם אינה חיונית לעבודתו של היהודי... אולם, מצד שני, הקרבת קרבן כזה נחשבת למצווה גדולה, ומכך ניתן להבין שיש להם השפעה כלשהי על האדם, והם בהחלט מיטיבות עם עבודתו הרוחנית. כיצד ניתן להבין את מהותן של מצוות מסוג זה?

הסטייפלר עונה על שאלה זו בהבהירו ראשית שאלה חשובה נוספת בהשקפה היהודית. אחת המצוות היסודיות ביותר ביהדות היא מצות אהבת ה'. כל יהודי מחוייב לנתב את רגשותיו כך שתתפתח בליבו אהבה עצומה וללא מצרים לבוראו. כיצד אפשר לצוות על אדם להכיל רגש מסויים – נראה שאין זה בשליטתו של האדם כלל? כתשובה לכך מביא הסטייפלר יסוד מתוך ה"מסילת ישרים" בביאור מידת הזריזות[3] - "כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית" כלומר, בכוחן של פעולות חיצוניות להשפיע על רגשות פנימיים. ולכן אפשר להשיג רגשות רצויים על ידי התנהגות בצורה מסוימת.

יסוד זה, כותב הסטייפלר, מתבטא ביותר בהקשר למצוות אהבת ה'. לכל אחד ברור שאהבה פנימית מביאה את האדם להתנהגות המשקפת את אהבתו אל ה', ואת שאיפתו להתעלם מנגיעות ורצונות אישיים ולנהוג אך ורק על פי רצון ה'. כך גם בכיוון השני: התנדבות וקיום מעשים אשר אינם מחויבים, וכל מהותם היא אחת: העמדת רצון ה' בראש סולם העדיפויות, קודם לרצונות האישיים, לבטח מרוממת את האדם וכך קונה הוא בנפשו את מעלת אהבת ה'.

על פי יסוד זה, מסביר הסטייפלר את מהותם של קרבנות הנדבה. בקרבנות אלה טמונה הזדמנות פז לאדם – להגיע לקרבת אלוקים על ידי ביטול רצון האדם מפני רצון ה': האדם מוותר על עניינים אנוכיים הקשורים אליו, הוא משקיע מאמץ וזמן לא מבוטל, מפריש סכום נכבד מכספו ומגיע לבית המקדש כשבהמה, עוף או מנחה בידו – הכל במטרה להקריב קרבן לה'. ביטול כזה של רצונות אישיים למען רצון ה' רב כוחו וגדולה סגולתו להביא את האדם לרמה גבוהה מאד של אהבת ה'. כך מובן מדוע קרבנות נדבה נחשבים למצווה כה יקרה ומשובחת. אם הייתה התורה מחייבת כל יהודי להביא קרבנות כאלה, הרי היה ניטל מהם כל עניינים ומטרתם – כאשר אדם מחויב להקריב משלו לאחר, לא מתפתחים בליבו רגשי אהבה כפי שמתפתחים בעת שאדם מתנדב מעצמו, רגשותיו מסתכמים בתחושת מילוי חובה בעלמא ולא הרבה מעבר לכך. לכן, העניקה התורה לכל יהודי הזדמנות לעשות מעשה שלבטח יעלה וירומם את דרגת אהבת ה' שבלבו, וקבעה כי קרבנות נדבה אינם חובה אלא זכות. עם כל זאת, הקרבת קרבנות כאלה נחשבת למצווה גדולה בשל השפעתה החזקה על האדם ועל אהבתו לבוראו.

יסוד זה, כותב הסטייפלר, אינו קשור אך ורק לעניין הקרבנות; אדם יכול לבחור כל נושא שהוא, בו הוא רוצה להשקיע מאמצים גדולים יותר, מעבר לנדרש ממנו בשורת הדין. אם יקריב האדם משלו, מתוך רצון והתנדבות אישית – יגיע הוא על ידי כך לעליה והתרוממות באהבת ה'. רעיון זה מתבטא יפה בסיפור הבא, שסופר על ידי ר' יששכר פריינד שליט"א: פעם אחת הוא נסע בטרמפ ברכבו של אדם שהיה נראה יהודי פשוט. מתוך השיחה שהתגלגלה ביניהם התברר שאותו יהודי שם דגש מיוחד על מצות התפילה. במשך השנים האחרונות הוא לא הפסיד אף תפילה אחת במניין, הוא אף ביטל פעם מקום בו היה אמור לנפוש כאשר התברר לו שלא יוכל למצוא באזור מנין לתפילה. מעבר לכך, הוא מעולם לא התפלל תפילת מנחה או מעריב בזמן שהוא לא לכתחילה. אדם זה בחר לעצמו נושא אחד אשר בו הוא משקיע מאמצים מיוחדים, ולמענו הוא מקריב רבות מעצמו. בשל הנהגתו זו הוא ודאי זוכה לעליה והתרוממות באהבת ה'. הוא לא עושה את מעשיו רק בגלל שהוא חייב, שהרי בקלות ניתן למצוא היתרים במקרים מסוימים להפסיד תפילה במניין, או להתפלל בזמן של "דיעבד". אולם הוא בחר אחרת: זו היא דרכו לבטא את שאיפתו הטהורה לקיים את רצון ה', לכן הוא נזהר ביתר זהירות, אף מעבר לדרישות ההלכה המינימליות במצות התפילה.

מדברי הסטייפלר אנו לומדים שהדרך היחידה בה יכול האדם לקנות בנפשו רגשי קרבה לבוראו היא על ידי עשיית פעולות שהן בגדר התנדבות, ואינן חיוב. התורה לא מצווה עליהן במפורש אבל קיומן נחשב למעשה משובח ביותר. כל אדם יתעלה ויתרומם אם רק ישתדל למצוא לעצמו לפחות שטח אחד בו ישקיע את מירב המאמצים ויקיים בגופו פעולות אשר תגרומנה לליבו ולנשמתו להתקרב עוד ועוד לבוראו.
[1] כגון עולות, שלמים ומנחות.
[2] ברכת פרץ, פרשת ויקרא.
[3] מסילת ישרים פרק ז'.

פסח – התהוותה של האומה

בחג הפסח אנו חוגגים את יציאת מצריים, אנו מודים להקב"ה על חסדו העצום - בכך שהוציאנו לחרות מחיי השיעבוד הקשים במצרים. אולם, בכל מהותו של חג זה טמונה שאלה קשה ביותר. דמיינו לעצמכם, ראובן הולך לתומו ברחוב, לפתע מופיע מאַן שהוא אדם, ניצב למולו, בידו מוט עשוי מתכת, הוא מכה ברגלו של ראובן ללא רחמים, וגורם לו לשבר קשה בירכו. בעוד ראובן שרוע על הרחוב, נאבק בייסוריו, מופיע שוב אותו תוקף, ובנחת מודיע לו כי אין שום מקום לדאגה – הוא כירורג במקצועו, והוא מסכים בשמחה לנתח את ראובן על מנת לרפא את רגלו השבורה. הוא מבצע את הניתוח – ורגלו של ראובן אכן מחלימה לגמרי. כיצד אמור ראובן להרגיש כלפי אותו אדם? האם עליו לחוש הכרת הטוב עצומה כלפיו – באשר הוא ריפא את רגלו? ודאי שלא! ראובן היה מעדיף שאותו אדם לא היה פוגע בו, ואז לא היה צורך בעזרתו הנדיבה לנתח את רגלו! בדומה לכך, בחג הפסח אנו מודים להקב"ה על שהוציאנו מארץ מצרים – אולם מאליה עולה השאלה: 'מי הכניס אותנו לשם בתחילה?!' – הקב"ה בעצמו הוא זה שהכניסנו לארץ מצרים – אם כן מדוע אנו לא פוסקים מלהודות להקב"ה שוב ושוב על חסדו בהוציאו אותנו ממצרים, כאשר הוא זה שיצר את שנות הסבל והשיעבוד אשר גרמו לנו להזדקק לחסד זה?

אם כן, מוכרחים אנו לומר שיציאת מצריים הייתה תהליך מהותי וחשוב להמשך עתידו של העם היהודי, ושנות השיעבוד היו נחוצות בכדי לאפשר תהליך זה. כיצד? בספרים הקדושים מוזכר רבות היסוד שהתחלתו ויצירתו של כל עניין מהווה גורם מהותי ביותר לגבי המשכו והתפתחותו העתידית. לדוגמא, קוד ה- DNA הראשוני הנישא בטיפת דם אחת המופרית – מכיל בתוכו את כל המידע הגנטי אשר לימים יצמח ויהיה לבן אנוש. לתהליך היצירה הראשוני ישנה השפעה חזקה ביותר על ההתפתחות העתידית.[1]

יציאת מצריים הייתה ערש הולדתו של העם היהודי, יציאת מצריים הייתה הגרעין – תחילתו של תהליך אשר הוביל את עמנו לקבל את התורה ולהיכנס לארץ ישראל. ולכן האופן בו נוצר העם היהודי ביציאת מצריים, משפיע השפעה רבת עוצמה על עתידו של העם ועל התפתחותו. ברור מעל לכל ספק כי מערכת החוקים והכללים אשר מובילים את עם ישראל ומאחדים אותו תחתם – שונים בתכלית השינוי מחוקי כל עם אחר. אם נביט אל ההיסטוריה הכללית, נבחין כי רוב המדינות נוצרו כאשר קבוצה גדולה של אנשים התיישבו בחבל ארץ מסוים, או לחילופין גברו על קבוצת אנשים אחרת וסיפחו לעצמם את השליטה על שטחם. השטח הפך להיות ארץ המולדת של אותה אומה שנוצרה. התהוותו של עם ישראל היתה שונה בתכלית מהיבטים רבים: ראשית – עמנו לא עשה דבר אשר סייע לכך שיצאו ממצרים. עשרת המכות, אשר גרמו למצרִים לשלח אותם מארצם היו בידי שמיים בלבד, ללא כל התערבות מצד בני ישראל. שנית, בעוד רוב האומות האחרות נולדו בארצן הן, עמנו נולד כאשר היה בארץ אחרת – מחוץ לארצו האמיתית – זהו תרחיש היסטורי יוצא דופן וייחודי מאוד. אולם ההבדל המשמעותי ביותר הינו האופן בו הייתה יצירתו של העם בפועל. בעוד אומות אחרות נוצרו בהתאם לכללי הטבע הרגילים, הרי שעמנו נוצר בדרך ניסית לחלוטין – עשרת המכות היו כולן מעבר לכללי הטבע, כמו גם קריעת ים סוף. עובדה זו הינה בעלת חשיבות ומשמעות לאין כמוה – בזמן היצירה, בזמן ההתחלתי, הוגדרה הדרך בה ישפיעו חוקי הטבע הרגילים על עמנו לכל אורך הדרך. אומות אחרות ותושביהן חיים תחת חוקי הטבע – ישנו דפוס היסטורי מסודר אשר על פיו מתנהל כל עם רגיל. בניגוד לכך, ההיסטוריה של עם ישראל מתפתחת בהתאם לחוקים וכללים אחרים לגמרי – כללים אשר עומדים מעל לדרך הטבע. המקור לכך הייתה התהוותו הניסית של עם ישראל – יציאת מצרים.

שאלנו מדוע אנו כל כך מודים להקב"ה על שהוציאנו משיעבוד מצרים. התשובה היא שאנו אסירי תודה על כך שהוא הכניס אותנו לשנות השיעבוד – ואחר כך הוציאנו משם בידו החזקה. רק בשל העובדה שהיינו חלשים וחסרי אונים כל כך – יכולה הייתה יצירתו של העם להיות כפי שהייתה – ניסית לחלוטין. אף אחד לא יכול היה לנסות לזקוף לזכותו שום הצלחה והישג בתהליך המופלא של יציאת מצרים. לו היינו חיים במצרים כאנשים חופשיים ומשוחררים, ולאחר מכן היינו יוצאים ממצרים לארץ ישראל, או אז היינו עלולים בקלות ליחס חלק מההצלחות, או כולן – לעצמנו. היצר האומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" היה צץ ועולה. כדי למנוע מצב כזה, שנות השעבוד הקשות גרמו לכך שהמאורעות הבאים אחריהם היו ניסיים באופן מוחלט. הם היו מידי הקב"ה בלבד ללא כל התערבות אנושית מצידנו.[2] כך גם מובנת ההלכה שיש לספר ביצירת מצרים בצורה של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" ה"גנות" היא מהותית ביותר במהלך העניינים, אשר הובילו ליצירתו של עמנו בדרך כה ניסית, ללא ה"גנות"- שנות השיעבוד הקשות, לא היינו יכולים לזכות ל"שבח" – לניסים הגדולים אשר הם המקור להתנהלות הניסית של עמנו לכל אורך השנים.

עד כה הבהרנו כיצד יצירתו של עם ישראל בדרך ניסית גרמה לכך שכל מציאות קיומו של עמנו הינה תחת מערכת חוקים שונה לחלוטין מעמים אחרים הנתונים תחת חוקי הטבע. כיצד עובדה זו מוכיחה את עצמה? ב"אש התורה" ישנה סדרת שיעורים בתוך קורס חקר הנקרא "שבעת פלאי ההיסטוריה היהודית", שיעורים אלה מראים כיצד ישנם מספר עניינים ייחודיים ביותר בהיסטוריה היהודית אשר גורמים לה להיות שונה ומופרדת מההיסטוריה הכללית של העולם. כגון: נצחיותו וסגוליותו המיוחדת של העם היהודי; הישרדותו חרף כל הגלויות וחרף הפזורה הרבה שלו על פני כל העולם כולו; עמידתו בפני גילויי אנטישמיות קשים ותמידיים לכל אורך השנים.[3] אומה אשר נכפית לעזוב את ארץ מולדתה, וזאת יותר מפעם אחת, תוך עמידה בפני רדיפות קשות ואכזריות, נדונה על פי חוקי ההיסטוריה הרגילים להיכחד מהעולם, או לחילופין להיטמע בין אומות אחרות. העובדה שהעם היהודי לא נדון לגורל כזה, מעידה על כך שהוא שייך למערכת חוקים היסטורית ייחודית ושונה לחלוטין.

דרך החיים היום יומית של יהודי שומר מצוות אף היא מראה כיצד התנהלותו של עם ישראל היא מעל לדרך הטבע. פעמים רבות אנו מתעלמים לחלוטין מתכתיביו של "השכל הישר". לדוגמא, בעלי עסקים רבים מגיעים לרווחים הגבוהים ביותר בשבת. ואם כך – ההיגיון הפשוט אומר כי אדם הרוצה להרוויח יפה – עליו לעבוד בשבת. אולם, יהודים שומרי תורה ומצוות יודעים שחוקי התורה הינם הרבה מעבר לחוקי ההיגיון הפשוט. אנו יודעים שרווחה כלכלית אינה נקבעת על פי השעות והימים בהם אנו עובדים, אלא על פי רצון ה', וודאי שעבודה בשבת קודש לא תניב שום רווח.

ברור שיהודי שומר תורה ומצוות מנהל אורח חיים המונחה על פי הוראות התורה, אולם, למרות זאת עדיין ישנם שטחים רבים בהם אורח חיים זה מעמיד אותם בפני אתגרים ושאלות מהותיות: מהי הגישה אשר מנוותת את חייו? האם הוא מתמקד בעיקר בקניינים והישגים גשמיים כמקור לאושרו, או שהוא משכיל להתיחס לשיקולים רוחניים העולים על כל קניין גשמי? לדוגמא, אדם שגישתו היא "השכל הישר" בלבד, יהיה עבורו הגיוני הרבה יותר לעבוד שעות נוספות, מאשר להקדיש מידי יום מספר שעות ללימוד התורה. אולם אדם שהשקפתו מתעלה מעל חוקי הטבע הרגילים יבין כי בסופו של דבר, שעות לימוד התורה שוות עבורו פי כמה מאשר להכניס לכיסו עוד הכנסה שהיא, אשר אינה נחוצה לו לקיומו הבסיסי. זוהי רק דוגמא מיני רבות הנכללות בתוך ההשקפה הכללית, אשר היא השאלה העיקרית אותה חייב כל אדם לשאול את עצמו מידי שנה בפסח: האם חיי מתנהלים על פי כללים רגילים, טבעיים – כמו כל הגויים, או הם מתנהלים על פי שאיפותיו של יהודי, השונות בתכלית מכל אחד אחר, ונובעות מההכרה בייחודיותו של עם ישראל.

מורי ורבי, הר' יצחק ברקוביץ שליט"א מבהיר, כי זוהי המחשבה שאמורה ללוות אותנו לכל אורך ה"סדר": בהגדה אנו קוראים כי "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אין זה רק אומר כי עלינו לשוב אל יציאת מצריים וכמו לחוות אותה מחדש. למרות שגם זוהי מטרה ראויה לשמה, אין זו המטרה הסופית של לילה זה. העיקר הוא שנראה את עצמנו כחלק בלתי נפרד מהעם שיצא ממצרים בדרך ניסית, והפך להיות עם סגולתו של ה'. וכתוצאה מכך, להבין כי כל אחד ואחד מאיתנו נושא על גבו אחריות רבה – כל אחד מחויב לחיות את חייו בהתאם לכללים המובילים את עם ה'. המטרות שאנו שמים לפנינו בחיים צריכות להיות מונחות על פי שיקולים רוחניים. ואם אכן אנו חיים את חיינו על פי השקפה זו, הקב"ה ישיב לנו בחזרה בדרך בה הוא מנהיג אותנו – ללא כל גבול של "כללי הטבע", אלא הוא יאפשר לנו למלא את כל שאיפותינו הרוחניות, מעל לדרך הטבע. שנזכה כולנו לחג כשר ושמח.
[1] ר' עקיבא טץ שליט"א מדבר על רעיון זה באריכות.
[2] כך ניתן גם להבין מדוע אין אזכור של משה רבנו ב"הגדה". אפילו הוא לא היה שותף ביציאת מצרים באמת – הכל היה ישירות מיד ה'.
[3] ראה וולדמן, "beyond a reasonable doubt", פרק ד' עמ' 157-187, לדיון מקיף על שבעת הפלאים, וכיצד הם מהווים ראיות מוצקות לאמיתות התורה.

כי תשא

פרשת חטא העגל הינה אחת מהפרשיות המוקשות ביותר בתורה. המפרשים דנים ארוכות בשאלה כיצד ייתכן שדור זה, שהיה דור דעה חטא בחטא כה חמור זמן כה קצר לאחר מתן תורה. נושא אחר בפרשייה קשה זו, בו דנים פחות, הוא הדרך בה העניש הקב"ה את עם ישראל על חטאם: מיד לאחר החטא אומר הקב"ה למשה: "הנה מלאכי ילך לפניך"[1]. רש"י מסביר שמילים אלה מהוות עונש לעם ישראל; עד אותו יום הקב"ה בכבודו ובעצמו הנהיג את עם ישראל במדבר, אולם מרגע זה, רק מלאכו הוא אשר ילך לפניהם. מדברי חז"ל לומדים שהקב"ה מעניש מידה כנגד מידה, כלומר, ניתן לעיין בטבעו של העונש וממנו להסיק מסקנות לגבי מהותו של החטא. כיצד ניתן לראות מידה כנגד מידה בעונש על חטא העגל?

על מנת להבין זאת, תחילה עלינו לדון בקצרה בשאלה כיצד יכלו עם ישראל לחטוא בחטא חמור כזה שנראה כעבודה זרה ממש. המפרשים מסבירים שלא הייתה להם כוונה לעבוד עבודה זרה, אלא הם רצו להשתמש בעגל כאמצעי המקשר בינם לבין הקב"ה: כאשר הם חשבו שמשה רבנו נפטר ולא ישוב עוד הם נבהלו מאד, הם האמינו שאין להם כל אפשרות לקשר ישיר עם ה', הם היו בטוחים שיש צורך באמצעי כלשהו שיקשר בינם לבין הקב"ה. לא הייתה זו כפירה בקב"ה אלא אמונה מוטעית שהשתרשה בהם שהם זקוקים לדמות מסוימת שתעמוד עבורם לפני ה', ותעביר אליהם את הוראותיו ואת טובותיו אליהם[2].

עם הבנה זו יכולים אנו ללמוד מהו היה השורש שגרם לחטא העגל. אמונה שגויה זו של עם ישראל בכך שיש צורך באמצעי שיקשר בינם לבין הקב"ה נבעה ממקור דק מן הדק בנפשם שלא השתוקק לקשר ישיר עם ה'. אין זו הפעם הראשונה בה הגיע פגם זה בנפשם לידי ביטוי גלוי; בזמן מתן תורה, לאחר שהקב"ה בכבודו ובעצמו אמר לעם ישראל את שתי הדברות הראשונות, הם ביקשו שהוא לא ימשיך לדבר ישירות אליהם אלא שיאמר את הדיברות למשה והוא יעביר אליהם את דברי ה'. בפרשת ואתחנן משה רבינו מוכיח אותם על בקשתם זו. רש"י מסביר את דברי התוכחה ואומר: "נצטערתי עליכם וריפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה, ולא ללמוד ממני?"[3]. בבסיס בקשה זו מונח היה פחד מפני קשר ישיר עם ה', אשר הוא זה שגרם לרצף המאורעות שהביאו בסופו של דבר לאחד המאורעות החמורים בתולדות ישראל – חטא העגל. על חטא זה נענשו מידה כנגד מידה – מרגע זה ואילך ילך מלאך ה' לפני עם ישראל חלף היותם מונחים בידי הקב"ה בכבודו ובעצמו עד כה.

בהמשך הפרשה ניתן לראות אצל משה רבינו את ההיפך הגמור מהנהגתם של עם ישראל. לאחר שהצליח בתחנוניו לפני ה' לרחם על עם ישראל ולהשאיר לו שארית, ראה משה רבינו שזוהי עת רצון, והזדמנות לבקש מה' את בקשותיו ולהענות. בהזדמנות פז זו – מה עמד בראש מעיניו? מה בחר לבקש? "הראני נא את כבודך"[4]. הוא ביקש רמת קרבה וקשר עם הקב"ה גבוהה יותר ממה שהגיע אליה אי פעם עד כה: המטרה אליה חתר משה כל ימי חייו הייתה לזכות יותר ויותר לדעת את ה' ולהיות קרוב אליו.

פרשיות התורה לא נכתבו במטרה להוות חומר מעניין לקריאה - המעשים הטובים וכמוהם גם החטאים המתוארים בתורה, נועדו ללמדנו מוסר, ולהורות לנו דרך בחיינו אנו: דור הדעה של יוצאי מצרים חטאו ברגש דק מן הדק, חוט השערה של פגם בשאיפה לקשר ישיר עם הקב"ה – וכתוצאה מכך התפתחה בהם תלות מיותרת באמצעי שיתווך בינם לבין הקב"ה. כיצד משפיעה עלינו טעותם זו? מסופר על אחד האדמורי"ם ששאל פעם את אחד מחסידיו כל כמה זמן הוא חושב על אלוקיו. ענה החסיד: "רבה, אני קם כל יום בשעה 3:00 לפנות בוקר על מנת ללמוד לפני תפילת ותיקין, לאחר מכן אני לומד ללא הפסקה עד תפילת מנחה, ומיד לאחר ארוחת צהריים מהירה אני ממשיך ללמוד מספר שעות נוספות, אשר מיד לאחריהן אני הולך לישון וקם שוב ב-3:00 לקראת היום הבא – אז מתי, רבה, יש לי זמן במשך היום לחשוב על הקב"ה?"

לפעמים אנו עלולים להיות כל כך עסוקים במצוות, מעשים טובים ועבודת ה', אבל לשכוח את העיקר – את הקב"ה בכבודו ובעצמו אותו אנו עובדים. בדיוק כשם שדור יוצאי מצרים התמקדו יתר על המידה בחיפוש אחר זה שיקשר בינם לבין ה', אנו עלולים לפעמים לשקוע יתר על המידה בהתמקדות באמצעים אשר אמורים לקשרנו ולקרבנו אל הקב"ה ולשכוח שאלה הם רק אמצעים המסייעים להגיע אל המטרה האמיתית. עניין זה יכול להתבטא אפילו במצות תלמוד תורה. לימוד התורה הינו ערך כל כך מרכזי בחיינו, ואנו עלולים לשכוח שזהו אמצעי בלבד, מרכזי אמנם, עיקרי וחשוב ביותר, אך מטרת העל היא להגיע לקשר קרוב יותר עם הקב"ה. קניית ידיעות רבות בתורה אינה סוף פסוק, אינה המטרה בעצמה, התורה אמורה להוביל אותנו לרמה גבוהה יותר של אמונה, יראת שמים ומידות טובות. אם אין זה כך – הרי העיקר חסר מן הספר.

בעלי המוסר דיברו רבות על העניין והצורך להקדיש זמן מיוחד בו יפתח האדם בעצמו את יראת השמיים שלו. אפילו ר' חיים מוולוז'ין, בעל ה"נפש החיים", אשר התנגד להשקעה יתירה בלימוד מוסר, הדגיש את הצורך להקדיש זמן קצר לפני הלימוד לחשוב על הקב"ה בטהרת הלב, ובכך יישא הלימוד את האופי המתאים ויניב תוצאות נכונות. הוא אף כתב שאדם רשאי לעצור באמצע לימודו ולהתבונן מחדש עוד ביראת ה' "טרם יכבה מליבו יראתו יתברך שמו"[5].

מעבר לכך, אומר ר' בן ציון ברוק זצ"ל ראש ישיבת נובהרדוק, חשוב מאד לדעת באיזה הקשר נכתב ספר "נפש החיים". אדם עלול בטעות לפרש ספר זה כקורא להתמקדות בלעדית בתלמוד תורה על חשבון לימוד מוסר. ר' חיים מוולוז'ין כתב את ספרו עבור אנשים בני דורו שהקדישו את רוב זמנם ללימוד ספרי מוסר באופן שלימוד התורה שלהם נפגע מכך. לכן, הוא הדגיש בספרו כי הדרך הנכונה היא להקדיש את מרבית הזמן ללימוד התורה – ומתוך כך יגיע האדם לקרבת ה'. אולם, אומר הר' בן ציון ברוק, בימינו הניסיון של רוב האנשים שונה בתכלית; אדם בעל הבנה קצרה או דרגה נמוכה באמונה עלול ללמוד את ה"נפש החיים" ומתוך כך להתיר לעצמו להימנע מעבודה ישירה להשגת קרבת ה'. לא אל אדם כזה דיבר בעל ה"נפש החיים", אלא הוא בא להדגיש שוב ושוב שאדם מוכרח להקדיש את מרבית עיתותיו ללימוד תורה. ועם כל זאת כל אדם מוכרח לשים לב שהעיקר באמת הוא להתפתח ולגדול באמונה ויראת שמים.

קיים גם מצב בו אדם מתייחס לקיום המצוות כעיקר וכתכלית ושוכח את התכלית האמיתית – קרבת אלוקים. אדם עלול לקיים מצווה מתוך מחשבה מועטת או ללא כל מחשבה על הקב"ה, ולדמות בנפשו שקיים את המצווה באופן מעולה. בהקשר למצב כזה יש לזכור את דברי הרמב"ן בפרשת בא: [6]"וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין קל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו"

ישנן מספר דרכים פשוטות באמצעותן נוכל לשמור את עצמנו מלהיכשל בשכחת המטרה האמיתית לקראתה אנו חותרים בכל עבודתנו – לרומם את הקשר והקרבה עם בוראנו. הדרך הפשוטה והמוכרת ביותר היא ללמוד מתוך ספרים הדנים בנושאי אמונה, ביטחון תפילה וכדומה. וברמה מעשית יותר, ר' דב ברזק שליט"א כותב שהוא שאל את אחד הגדולים מהי הדרך בה יעבוד אדם על עצמו כדי שיהיה קרוב יותר וקשור יותר עם ה'. תשובתו הפשוטה הייתה שיתפלל האדם על כל דבר ודבר בו הוא חפץ – אפילו על עניינים קטנים ויומיומיים, לאו דווקא בעלי מימד רוחני כלשהו. לדוגמא, אם אדם עומד וממתין לבואו של האוטובוס, הוא רוצה שהאוטובוס יגיע במהירות האפשרית – עליו לשאת תפילה ברגעים אלה על מנת שכך אכן יקרה. על ידי שיתרגל האדם שוב ושוב בכאלה מקרים, תקָבע בנפשו הידיעה שה' איתו בכל עת ובכל מקום. אם בשטחים אלה נרגיש זאת במוחש, הרי בקלות רבה יותר נוכל לזכור את ה' גם בעת עסקנו בעניינים רוחניים כמו לימוד תורה.

נוסף לכך, חשוב לדעת כי לדרגה אותה השגנו בקרבת אלוקים, ובקשר עם הקב"ה יש השפעה עצומה על ילדינו ועל הקשר שלהם בעצמם עם ה'. ילד שגדל ורואה הורים הקשורים קשר חזק ואמיץ עם ה', קרוב לודאי שיקל עליו לנהוג אף הוא כן. אי אפשר לשער עד כמה משמעותי ומשפיע עניין זה על כל שטחי החינוך: הר' ברזק מביא את דברי ר' שלמה וולבה זצ"ל שאומר שהסיבה לכך שישנם בימינו כל כך הרבה נערים שמורדים בדרך אותה התוו להם הוריהם היא שהם לא חונכו להכרות מוחשית עם הקב"ה.

ישנם לימודים רבים אותם ניתן ללמוד מחטא העגל. אחד החשובים ביותר הוא לזכור שאכן יש לנו את היכולת להיות קשורים בקשר ישיר עם ה', וכל עניין אחר שהוא – טפל למטרה עיקרית זו. מי יתן וכולנו נזכה לחיות מתוך גדילה ועלייה מתמדת בקשר ובקרבה אל הקדוש ברוך הוא.

[1] שמות לב, לד.
[2] ראה בחומש ארטסקרול, עמ' 493.
[3] רש"י דברים ה' כ"ד.
[4] שמות לג, יח.
[5] נפש החיים, שער ד', פרק ז'.
[6] רמב"ן, שמות יג, טז.

DO NOT HATE PART 2

“Do not hate your brother in your heart, you will surely rebuke a member of your people, and do not bear sin because of him.”

Last week we discussed one aspect of the command of ‘do not hate’ - we saw that keeping our feelings to ourselves can often have a detrimental effect, leading to increased hatred. However this prohibition is not limited to literally keeping our feelings in our heart; another way of transgressing it is to act in a two-faced manner to the object of our displeasure, speaking pleasantly in his presence but degrading him behind his back.

This mode of behavior is negative for a number of reasons. Firstly, we discussed last week that by speaking openly and honestly to the person we can hopefully resolve the situation. However, speaking badly about him to others will not help to reduce the antagonistic feelings , indeed they will probably increase. Perhaps even more damaging is the fact that the victim of such criticism is being attacked without his awareness - thus he is totally unable to protect himself. It is positively cruel to place somebody in such a position - bad things may happen to him as a result of the negative things said about him and he will not be able to defend himself.

Moreover, by speaking badly to others about him this will surely cause them to feel more hostile towards him, denying him of a fair chance at maintaining good relationships. Further, very often, such talk can genuinely damage a person’s reputation and cause him monetary loss.

In addition to the damage that can be caused by speaking badly about a person behind his back, such behavior also reflects a lacking in one’s character. To be friendly to a person in front of him but degrade him when he is not present demonstrates a strong element of dishonesty. The Torah describes in great detail the enmity that Joseph’s brothers felt towards him; they felt that he was arrogant and a threat to their well-being. Despite their miscalculations in this area, they are nevertheless praised for one aspect of their behavior - they did not act in a deceitful manner to Joseph. They made it perfectly clear as to how they felt towards him and therefore he was not placed in a position of false security. This is a reflection of their positive trait of honesty.

Of course we should all strive to resolve unpleasantness through open discourse, but even if we are unable to do this, then we must certainly strive to avoid acting in a two-faced manner to our fellow man - even if we are upset with him he does not deserve to be attacked from behind.